כשיש תוכניות מאוחרות, אז אני מסבירה להם שהיום הולכים לישון מאוחר יותר בגלל שבילינו עד מאוחר ואני מלמדת אותם גמישות.
כשמגיע אח חדש, אני לא חושבת על לפצות אותם. להיפך, אני חושבת שלקבל אח חדש זה הדבר הכי טוב שיכול קרות לילד שלי אז אני מתרגשת יחד איתו מהשינוי שעובר עליו ואני מלמדת אותו אמפתיה.
כשאני צריכה לצאת לסידורים עם אחד הילדים, זה הופך לדייט שלי ושלו ואני מלמדת אותו איך עושים מהלימון לימונדה.
וכשאני מבטיחה משהו, אני עומדת במילה שלי. גם כשזה ממש לא נוח להם אבל ככה אני מראה להם שהם יכולים לסמוך עליי תמיד ואני מלמדת אותו אמון.
כמה שננסה לתכנן, לפעמים, החיים קורים... והכל תלוי בצורת ההגשה.

"שששש... שאחיך לא ישמע שאתה בא איתנו"

כשאנחנו מסתירים דברים בבית, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שזה לגיטימי להסתיר.
הילדים לומדים מהר (כן, גם בגיל צעיר מאוד) שאם יש משהו שלא נעים לאחר לשמוע, אז מסתירים ושכנראה גם מהם, מסתירים.
כשאני עושה "דייט" עם אחד הילדים, אני אומרת את זה גם לאחים.
לפעמים הם מקנאים וזה טבעי, לפעמים הם רוצים גם בעצמם ואני מאושרת מזה וקובעת איתם.
ביום שאחרי, אנחנו מספרים להם איך היה.
הם לומדים שזה לא על חשבונם, הם לומדים לפרגן.
אני לא מרגישה צורך לפצות אף אחד. על מה? אם אפצה על צרות עין, אני אגדיר לו שהרגש הזה מוצדק, שיש לו מקום.
במקום להתעסק בפיתרון מהיר, אני מתמקדת בליצור עבורו ערך.
ללמוד לחיות עם הרגשות שמתעוררים בו, ללמוד לפרגן, שטוב למישהו אחר זה לא על חשבונך, להכיל איפוק, להכיל חוויות של אחרים, שיתוף, כנות ושקיפות.
מתרגשת לקראת הדייט הבא…